אנחנו המעמד הפגיע

בישראל אין די מסורת של ביקורת מחשבה כלכלית ציבורית, וזה ניכר. במחלקות לכלכלה מלמדים רק שיטה כלכלית אחת, החדשות כמעט אף פעם לא עוסקות בכלכלה מחוץ להקשר הצרכני וודאי שלא ממגוון דעות, ואין בנמצא מספיק פרסומים נגישים ופופולריים – מקוריים או מתורגמים – שעניינם כלכלה פוליטית או סוציולוגיה כלכלית (השוו, לדוגמה, לתחומים כמו פילוסופיה, מגדר, ביקורת ספרות ועוד). על רקע המדבר התיאורטי הזה, נאלצים עוברי אורח המבקשים לגבש לעצמם חזון ללקט מן המעט שנגיש; בדרך כלל, הם 
ימצאו את פרופ' ירון זליכה.

לאור זאת, לא מפתיע לראות שהחזון המתגבש של מספר קבוצות פעולה כיום נראה דומה (עד זהה) לחזון של זליכה לכלכלת ישראל: כלכלת שוק חופשית נטולה מריכוזיות, דגש על מספר מקומות העבודה ולא על איכותם, ונטרול כוחם של הפוליטיקאים (המושחתים והלא-מבינים) לטובת שלטון החוק של הביורוקרטים. ניתן לראות זאת, למשל, בטיוטת מסמך חזון מדינת הרווחה לישראל שפירסמה השבוע קבוצת הפייסבוק ר' זה רווחה לישראל. המסמך מעיד בסך הכל על מאמץ פורה, אך לא נטול סתירות – כמה מהן מסוכנות ממש.

לאמץ את השריר הדמוקרטי

תשלום מסים והסתפקות בדמוקרטיה פורמליסטית הופכת את האזרחות שלנו לצרכנית. על מנת לבסס אותה על השתתפות, עלינו להמשיך את מחאת קיץ 2011 לתוך מוסדות שימשיכו לתבוע את המרחב הציבורי לטובת ההתארגנות האזרחית

בנאום שלה בצעדת המיליון טוענת דפני ליף שבקיץ הזה הפסקנו להיות "צרכנים" והתחלנו להיות "אזרחים". במאמר הזה אתייחס לנקודה זו בהרחבה, גם משום שהנושא ראוי לדיון מעמיק וגם משום שהדרך לבסס אזרחות השתתפותית, להבדיל מאזרחות צרכנית, עדיין ארוכה. ארוכה וקשה, כי גם הרבה אנשים המתיימרים, לכאורה, לעודד אזרחות השתתפותית מעודדים בפועל המשגה של אזרחות כצרכנות. הנה לדוגמה, דברים שפורסמו באתר "שיתוף הציבור"(!) ב-9 באוגוסט תחת הכותרת "הנחות יסוד לתחילת המאה ה-21": "בחברה המודרנית, האזרחים הם הלקוחות של גופי השלטון", וזאת במסגרת המלצות לפתרון מצוקת הדיור, הגברת השקיפות, וכיו"ב. הכותב הוא לא אחר מאשר הד"ר גדעון בן-דרור, סגן יו"ר עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי; ועל זה ניתן רק לומר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" (ישעיהו מט, יז).

פרופסור זליכה, קפיטליסט

זליכה מנכס את המחאה כדי להמציא את עצמו מחדש ולקדם סדר יום ישן. הרטוריקה שלו לא פועלת לטובתה של תנועת המחאה, לא לטובתו של דיון ציבורי מושכל, ולא לטובת האינטרסים שלנו בטווח הארוך. 

י יר ירו ירון זליכה

בשבועות האחרונים זה הפך לבלתי-אפשרי להתחמק מצלו הגדל של ירון זליכה. הכת הזליכאית הולכת וצוברת מאמינים. שיאה של ההערצה בעצומה שעלתה לרשת ב-28 באוגוסט ואשר קוראת למנות (למשוח) את זליכה למשרת שר האוצר. אז מה יש שם, שמצליח לסחוף כל כך הרבה אנשים? מהו סוד הזליכאיות? האם אלה עיקרי האמונה, או אישיותו של הדובר? איך זה שהמאזינים הופכים "שבויים" כהרף עין, ויותר מכך, גם מיד נרתמים כשליחי מצווה ויוצאים לעשות נפשות ולהפיץ את תורתו של הצדיק? 

אל תקרא לי עובד: מעמד הביניים זה השחור החדש

ביום שאחרי מערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה בוויסקונסין, ועדיין ללא רוב בסנאט, איגודי העובדים נאלצים להמשיך במאבק על הזכות לייצוג קיבוצי, והמאבק עבר כרגע לבית המשפט לחוקה. אבל הם פספסו הזדמנות פז לנצל את קמפיין הבחירות לסנאט (שעליו נשפכו עשרות מליוני דולרים) להסברה ציבורית. כדאי לנו לא להתעורר ביום שאחרי ה”מהפכה” רק כדי לגלות שניכסנו בשמחה את “מעמד הביניים” על חשבוננו, העובדים.

לקרוא לילדה בשמה

אז איך זה שכל כך קל לנו לבטל את הנשים כ"לא כריזמטיות" ולרוץ לחפש את "המבוגר האחראי"? על מנהיגות ומגדר במחאת האוהלים

השבוע חל מפנה. את מקומם של נציגי המאבק מהשטח, ובראשם שתי נשים בולטות, תפסו נציגים נבחרים ומומחים גברים. במסיבת עיתונאים היו אלה איציק שמולי, פסח האוספטר וברק סגל שהתעמתו עם ועדת טרכטנברג והוצגו כ"מנהיגי המחאה", כשבמקביל התגבשה ועדת המומחים מטעם המוחים – אף היא בעלת רוב גברי מובהק. אני לא מצרה דווקא על התגייסותם של מומחיות ומומחים לסיוע במשא ומתן. אני רוצה להעלות לפני השטח תעיות ובעיות קשות שיש לי עם ההטיה המגדרית שבמסגרתה מוצגים ונתפשים רק גברים ומומחים כ"מבוגרים האחראים" וכ"מנהיגים”.

מוויסקונסין ועד ישראל: מלחמת מעמדות בשקי שינה

יש מי שהשוו את מחאת האוהלים להפגנות הצעירים בספרד מבחינת הסיבות לפריצתן, הדור שמוביל אותן וסגנונן. במודע או שלא במודע, יש למחאה בישראל גם הרבה מן המשותף עם המחאות שפשטו מוויסקונסין לרחבי ארה"ב בחורף האחרון. בשני המקרים, מדובר במאבקים של מעמד הביניים במדינה קפיטליסטית משגשגת לכאורה, אשר קץ במחיר שהוא נתבע לשלם בשם ה'צמיחה', והתחיל לערער על ההסכם החברתי שבבסיס המדיניות הכלכלית.  

הקו-אופ ואני

תורניות גינון, ארוחות משותפות, ישיבות – זה עשוי להישמע היפי מדי, אבל האמת שהחיים בקו-אופ דיור הם אופציה זולה וקהילתית, המציעה אלטרנטיבה למבני הבעלות הקיימים ומחברת בין אנשים שבחיים לא היו מדברים אחד עם השני. פתרון מסוג אחר

קו-אופ דיור הוא התאגדות של חברי תאגיד הגרים במשותף בבית שהם גם בעליו. זוהי צורת מגורים זולה וחברתית – פתרון מצוין במיוחד לצעירים כמונו שלא יכולים להתמודד עם גובה שכר הדירה הנשכני, וגם למי שמחפשים חברה ותחושת ביתיות, במיוחד בעידן שבו יותר ויותר אנשים חיים לבד במשך תקופות ארוכות, או בכלל.